<h1>ספר החינוך מצוה תפ"ו</h1>
<h2>דף ז:</h2>
שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקרבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה אלא יאכל כולו בתוך שני הימים שהם ארבעה עשר וחמשה עשר, ועל זה נאמר [דברים ט"ז] ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר, ובא הפירוש המקובל [פסחים ע"א ע"א] על זה שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שזמן אכילתו עד שני ימים, ועל זאת החגיגה אמר הכתוב [שם] וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר, כלומר שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר להרבות השמחה. ומשרשי המצוה היסוד הקבוע לנו במצות ענין הפסח שהיא מצוה ויסוד חזק בתורתינו, על כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה, ואין שמחה שלימה לבני אדם רק בריבוי בשר, וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום שלישי אלא יאכל כולו ביומו להרבות בו גילה ושובע שמחות, וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו עשה ח' בסימן קל"ח [מצוה קמ"ג] שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [פסחים ע' ע"א] שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד שהיא מצות עשה גם כן, כמו שכתוב בכסף תלוה עשה ו' בסימן ע"א [מצוה פ"ח], אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד שהוא מצות עשה גם כן כמו שכתבנו בסדר זה [מצוה תפ"ח] לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר כדי לשמוח, והרי יש בשר, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים ואף על פי ששחטן קודם הרגל ובלבד שיאכל מהם ברגל ששלמי שמחה אין צריך לשחטן בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו, ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה אף על פי שהזמן גרמא כמו שהן חייבות בשביתה בו, ועובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי חייב לשרוף אותו באש כמו שהדין בנותר, ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה אחר שהוא ניתק לעשה מן הכלל הידוע לנו בזה.
